מחלה הנגרמת על-ידי נגיף שתוקף את הכבד ומועברת במזון ובמים מזוהמים ומאדם לאדם. המחלה מתבטאת בחום, חוסר תאבון, בחילה, הקאה וצהבת. המחלה עלולה לגרום להרס מוחלט של הכבד ומוות. מחלה זו הייתה אנדמית (מגפתית ) באזורינו בשנות ה 50 ו ה 60. שיעורי ההיארעות הגיע עד 140 חולים לכל 100000 תושבים לשנה – בגלי התפרצות עונתיים. נמצא קשר ישיר בין רמת תברואה ירודה לרמת תחלואה גבוהה.  חיסון מכוון לכל אוכלוסיית התינוקות החל בשנת 1999 ומאז שנה זו חלה ירידה דרמטית בשיעורי התחלואה ממחלה זו ל 12 חולים ל 100000 – ז"א כ 500 חולים בשנה בכל המדינה לעומת כ 6000 בשנה בשנות השישים והשבעים.
מדובר בווירוס עמיד למדי ממשפחת ה PICORNAVIRIDIAE . הווירוס הנ"ל מועבר בד"כ במאגרי מים מזוהמים ומאוכל מזוהם. הווירוס שמתרבה בתאי הכבד גורם לדלקת ניכרת ולשיבוש בכל מערכות הגוף עקב ירידה ניכרת בתפקוד הכבד. המחלה מסתיימת בד"כ מעצמה לאחר תקופה של מספר חודשים אחרי יצירה של תגובה חיסונית של הגוף כנגד הווירוס. למעשה הגוף שלנו מסוגל להלחם בעצמו במחלה זו אך הפגיעה הממושכת והתחלואה הקשה יכולה להימנע עי החיסון. היות והמחלה מתפשטת בד"כ עי הפרשות אנושיות הרי שמגפות פורצות בד"כ במקומות עם סניטציה ירודה עם צפיפות אוכלוסייה גבוהה.  בישראל של שנות ה 50 עד השבעים לרוב אוכלוסיית הילדים עד גיל 17 – 18 ניתן למצוא כי עברו מחלה זו.
הווירוס מרגע היכנסו לגוף האדם עובר למצב של דגירה הנמשכת בין 2 עד 6 שבועות . המחלה המתפרצת בסיום הדגירה ועד הופעת הסימפטומים שונה בהסתמנות בהתאם לגיל החולה. אצל ילדים בד"כ יש מחלה קלה הרבה יותר מאשר אצל מבוגרים או חולים כרוניים.
לרוב הילדים הקטנים המחלה חולפת כשפעת קשה כמעט ללא כניסה לשלב הצהבת כך שכמעט לא ניתן לאתר אותם אלא על פי בדיקות דם לסרולוגייה בלבד. המבוגרים משלב הדגירה עוברים בד"כ לשלב הפעיל לאחר שבועיים של דגירה ובשלב הזה מופיעה שקיעה של בילירובין (חומר הצבע הצהוב) הנפלט מהתאים הפגועים ושוקע בעור ובלחמיות העיניים (זו הצהבת) בשלב זה ניתן לראות בבדיקות הדם שינויים בתפקודי כבד ובילירובין גבוה בדם.
חלק מהחולים מדווחים על כאבי ראש קשים, כאבי מפרקים ופריחה בזמן הופעת השלב האקוטי של המחלה.
השתן בד"כ כהה מאוד בשל הפרשת בילירובין לשתן והצואה בד"כ בהירה מאוד.
החלמה ממחלה זו יכולה להמשך עד חצי שנה. פגיעה בלתי הפיכה בכבד הנה נדירה מאוד.
מי שחלה במחלה ונחשף כבר לווירוס אינו זקוק לחיסון נוסף היות והגוף ייצר את החיסון בעצמו. ניתן לחלות במחלה רק פעם אחת בחיים היות והחיסון שיוצר עי הגוף מספיק לכל החיים.
ברגע שבן משפחה חלה במחלה זו חייבים לחסן את כל המחלה הן בחיסון סביל והן בחיסון פעיל לשם מניעה של התפשטות המחלה.