טוב יותר מדם?

אוקסיציט, תרכובת לבנה מעשה ידי אדם, נושאת חמצן ביעילות רבה פי 50 מהדם שלכם. מדענים בטוחים שזאת הדרך הטובה ביותר לטפל בגורם העיקרי למוות בתאונה באמריקה: פציעות מוח טראומתיות.

גרייס לה'קלר סיימה זה עתה את ארוחת הערב שלה בחברת ידידים כשקיבלה את שיחת הטלפון שכל הורה חרד מפניה. מעברו האחר של הקו היה הכומר מהמכללה הרפואית של וירג'יניה. "בתך נפגעה בתאונה קשה. כדאי שתבואי מייד לריצ'מונד".
באותו זמן לה'קלר שהתה בווירג'יניה ביץ', מרחק שעתיים נסיעה מבס-לין בת העשרים ששכבה חסרת הכרה בבית החולים בריצ'מונד.
חברתה של בס-לין סיפרה על אירועי אותו יום בחודש מרס. שתי הנשים רכבו על אופניהן במורד גבעה תלולה, לכוון צומת עמוסה, כשבס-לין צעקה שהמעצורים שלה אינם פועלים והיא לא מצליחה להאט. חברתה קראה לה לנטות לדרך צדדית, לפני הצומת. אולם בס-לין לא הצליחה לפנות בזמן והתרסקה, כשראשה לפנים, בתוך קיר בטון. היא לא חבשה קסדה. כשהאמבולנס הגיעה לבית החולים, בס-לין כבר נמנתה בין 1.5 מיליון האמריקאים שעתידים לסבול, באותה שנה, מפגיעת מוח טראומטית (TBI).
אמה של בס-לין כבר הייתה במחצית דרכה לריצ'מונד כאשר קיבלה טלפון שני, הפעם מרופא. "הוא אמר לי שהיא סובלת מפגיעה קשה מאוד, שיש לנתח אותה כדי להציל את חייה וכי אם אתן את הסכמתי הם ישתמשו בתרופה ניסיונית שטרם אושרה על ידי ה-FDA (רשות המזון והתרופות האמריקאית)", נזכרת גרייס לה'קלר. "הוא אמר שהתרופה תגביר את אספקת החמצן למוחה. זה נשמע לי הגיוני, אז הסכמתי". 
בעקבות הסכמתה המילולית של האם, טופלה בס-לין בסוג של דם מלאכותי הנקרא אוקסיציט, נושא  של ניסוי קליני שהובילו רופאים בקומנוולת' יוניברסיטי. בניסויים שנערכו בבעלי חיים, הוכחה התרכובת כמצמצמת, כמעט לחצי, את השפעת הנזק המוחי, נראה כי החלקיקים הזעירים שבה מסוגלים להעביר חמצן דרך כלי דם נפוחים ופגועים שתאי הדם האדומים שלנו אינם יכולים להידחק דרכם. (חנק תאי המוח הוא הגורם העיקרי לנזק מוחי). הצעד הבא של הרופאים היה להשיג תוצאות זהות אצל נפגעי תאונות כגון בס-לין, שהייתה המטופלת השלישית מתוך שמונה מטופלים שנכנסו לשלב השני של תוכנית ההרצה בניסוי הקליני של בית החולים, שנועד לבחון את בטיחות התרופה ואת יעילותה. אם פעילות האוקסיציט תשביע רצון בניסויים הבאים, הוא יהפוך לתרופה הראשונה שה-FDA יאשר לטיפול בפגיעות מוח טראומטיות, בארצות הברית ובמקומות מועדים לפורענות כגון עירק, היכן שפגיעות ראש טראומטיות הפכו נפוצות עד אימה.


האדום והלבן



אוקסיציט הוא המוצר החדש ביותר במשפחה של תרכובות המוכרות כדם מלאכותי. החיפוש אחר תחליף סינטטי לדם האנושי התחיל כבר במאה ה-19, כשרופאים ניסו להשתמש בחלב במקרים של אובדן דם. בראשית שנות השמונים עם פרוץ מגיפת האיידס, החברות לייצור תרופות נכנסו לעניין במלוא המרץ והתחרו על יצירת תחליף מלאכותי שיוכל לפתור בעיות – בהן דם מזוהם ומחסור באספקה – שהיו חלק מהבעיות בתרומות דם. הרעיון היה להחליף את השימוש בתרומות דם בעירויים, במהלך ניתוחים ובחולים שאיבדו דם רב עקב פציעה.
לבסוף נותרו שתי קטגוריות של מתמודדים. הראשון, תחליף אדום מורכב בחלקו מהמוגלובין אנושי, או של בעלי חיים. המוגלובין הוא החלבון נושא החמצן בתאי הדם האדומים שלנו. השני היה תרכובת לבנה, סינטטית לחלוטין, פרפלואורוקרבון או PFC, שההרכב הכימי שלה דומה מאוד לטפלון המצפה את המחבתות שלנו. ל-PFC כושר גבוה של המסת גזים, וכשמצרפים אליו חמצן הוא מאפשר לדם לשאת חמצן בכמות גדולה ובמהירות גבוהה יותר מהרגיל (מהר ובקלות רבה יותר מתחליפים על בסיס המוגלובין).
בניסויים קליניים בקנה מידה רחב שנערכו בשנות השמונים והתשעים, שבהם חוקרים עימתו את הדם המלאכותי מול הדבר האמיתי, החולים שקיבלו את החומר המלאכותי סבלו ממספר חריג של התקפי לב ושבץ. תוצאות אלה – שרובן נובעות מתכנון לקוי של ניסויים ומנוסחאות דור ראשון – גרמו להשבתת המחקרים בבני אדם, ובמקרים מסוימים לפשיטת רגל של החברות העוסקות בהם.
אחרי שני עשורים ומחקרים בעלות של מיליארדי דולרים, הלקח העיקרי שנלמד, היה שדם אמיתי וסוגי הדם המלאכותיים הם כמו תפוחים ותפוזים: מחד, נוזל החיים בעורקים שלנו פועל כמו קו אספקה לכל הדברים, החל מחומרי מזון והורמונים וכלה בחמצן, ואפילו עובד שעות נוספות בפיקוח על לחץ הדם שלנו ובמלחמה בזיהומים, ומאידך, החומרים התעשייתיים יודעים לבצע רק טריק אחד, להעביר חמצן. אלא שאת הטריק הזה הם מבצעים להפליא – במקרה של תחליפים על בסיס PFC, הובלת חמצן בשיעור פי 50 מזה של הדם שלנו.
כיום, תחליפי דם מכונים, במקרים רבים, "טיפולי חמצן" מסיבה זאת בדיוק, והיצרנים כבר אינם מציעים אותם כתחליף לדם אמיתי במקרה של פורענות קלינית. למעשה ניפוי רפואי מתוחכם הפך את תרומת הדם לבטוחה עד כדי כך שהחיפוש אחר תחליף לדם מזוהם הפך למיותר. אולם עדיין קיים צורך משמעותי בנוזל נושא דם מסוג אוניברסאלי, במיוחד כפתרון למחסור גדול מתמיד בתרומות דם וכתחליף בטוח לחלוטין לצבא, שכבר הזרים 10 מיליון דולרים למחקר לפיתוח חומר דמוי דם, לפני שנכנע והניח לחברות התרופות לפתור את הבעיה למענו.
רופאים בווירג'יניה קומנוולת' יוניברסיטי מקווים שתוכנית הרצה מוצלחת של ניסוי באוקסיציט תזכה בתשומת הלב – ובהשפעה – של הכוחות המזוינים, ושבטווח הקרוב הם יזרזו את מעבר התרופה דרך מסלול תהליכי הניסוי הרפואי, וממנו אל הרופאים. לכל הפחות זאת התקווה – או בעצם, התכנית המחושבת בקפידה – של ברוס ספייס.  


ד"ר דם
משרדו של ספייס 007#, ממוקם במרתפו של בניין, לא רחוק מחדר המיון שבס-לין הובהלה אליו אחרי התאונה. תקוע בין מעבדות בעלי חיים, לאורכו של מסדרון אפרורי, המשרד בולט הרבה פחות משהייתם מצפים ממשרדו של האחראי על מרכז מחקר חשוב. יחד עם שני רופאים אחרים, עומד ספייס בראש מרכז להנדסת החייאה במצבי טראומה. המכון, שראשי התיבות שלו הם VCURES, נוסד בשנת 2000, ובמסגרתו פועלים כחמישים מדענים, מהנדסים ורופאים, כולם מתמקדים בפיתוח טיפול לפציעות טראומה. החוקרים ב-VCURES מתאימים עצמם לצורכי הצבא, בין הפרויקטים האחרונים שלהם נכלל חיישן מושתל, המסוגל לאתר את חומרת הפציעה של חיילים בשדה הקרב, וכן תרכובת דמוית צואת חתול המסוגלת לעצור במהירות את הדימום מפצע פתוח. דם מלאכותי, מכל מקום, הוא כנראה הפרויקט השאפתני ביותר של VCURES. והחסיד הנלהב ביותר שלהם הוא ברוס ספייס.
כבר שנים שהרופא המרדים מקדם רעיונות, שנראים אפיקורסיים לחלוטין, ואשר נובעים מטענתו כי הנזק שגורם עירוי מסורתי של דם רב יותר מהתועלת שבו, לשיטתו – המקדימה רבים אחרים בתעשייה – מטרת תחליפי הדם איננה, בעצם, להחליף את השימוש בדם אמיתי. "כבר בשלב מוקדם מאוד הבנתי שללכת ראש בראש עם יחידה של דם יהיה קשה", אומר ספייס בן ה-52 מאחורי שולחנו המבולגן. "במקום זה, מדוע לא לקחת את התרכובות האלה, להבין כיצד הן מסיעות חמצן אל הרקמות טוב יותר מדם שאוחסן בבנק דם, ולהשתמש ביתרון הממשי הזה". הוא נשען לאחור על כיסאו וחייך כאילו הטיעון הזה כל כך ברורות עד כי הוא מתקשה להאמין שיש עדיין צורך לחזור עליו.
ב-1982, במהלך שנת ההתמחות האחרונה של ספייס כרופא מרדים, ביקש ממנו הפרופסור שלו במרפאת מאיו לחבר סיכום על שלושת סוגי תחליפי הדם שיוצרו עד כה. שניים מהם הוכנו בעזרת PFC, וספייס מצא את שני אלה מעניינים במיוחד. שמני PFC, שפותחו בשנות הארבעים במסגרת פרויקט מנהטן לייצוב איזוטופים פעילים של אורניום, הם שמנים אינרטיים (חסרי תגובה) לחלוטין. בדומה לטפלון, אין כמעט חומר שנדבק אליהם, ומסיבה זאת יש להכין מהם תחליב לפני שניתן להמיס אותם בדם. "הכימאים האלה עמלו בניסיון לפוצץ דברים", אומר ספייס. "רק במקרה הם עלו על זה שה- PFC הנוזלי מסוגל לשאת כמויות עצומות של חמצן".
כיום, יותר מעשרים שנה אחרי שספייס למד לראשונה על דם מלאכותי, הוא הספיק לעבוד עם כל תחליף, כמעט, שיוצר אי פעם. "ברוס היה אחד מאנשי האקדמיה הראשונים והטובים ביותר בתחום", אומר רוברט וינסלאו, לשעבר ראש הפרויקט, שכבר לא קיים, לדם מלאכותי בצבא. "הוא היה אחד האנשים הראשונים שאמר, 'זה לא רק דם, הגדרה כזאת היא פשוטה מדי. צריך לראות בתמיסות האלה סוכנים טיפוליים בזכות עצמם'". בשני העשורים שחלפו, ספייס היה מעורב בפיקוח על יותר מתריסר מחקרים בנושא תחליפי דם, על בסיס המוגלובין ועל בסיס PFC, שנעשו בבני אדם ובבעלי חיים. יצרנים פנו אליו, דרך שגרה, לקבלת ייעוץ, והזמינו אותו לנהל מחקר על מוצריהם – כמו שעשו סינתטיק בלאד אינטרנשונל, יצרני ה-PFC אוקסיציט. בשלהי 2005, ספייס חבר לרוס בולוק, מנתח העצבים הידוע של וירג'יניה קומנוולת' יוניברסיטי, כדי לתכנן את השלב השני של תוכנית הרצה (עוד קודם ניהל בולוק, בהצלחה, מחקרים עם התרופה, בבעלי חיים). לדברי ספייס, הניסוי הוא הצעד הראשון שנועד לקבוע האם אוקסיציט יאומץ, בסופו של דבר, לטיפול בטווח רחב של פציעות, בהן פציעות מוח טראומטיות, הנוגעות לכולם, החל מקורבנות תאונות דרכים, עבור למתאגרפים חבוטים וכלה ברוכבי אופניים בדומה לבס-לין. בנוסף למתן חמצן ונוגדי זיהום, ובמקרים קיצוניים, הסרת חלקים מהגולגולת כדי להפחית את הלחץ מהמוח הנפוח, יש עוד כמה טיפולים למקרים של פציעות מוח טראומטיות – אבל אין טיפול תרופתי. ומסיבה זאת בדיוק, בחר ספייס להתמקד בנושא. 
"במידה מסוימת, קיים לחץ על ה-FDA. ראשית, אין טיפול טוב לטראומת מוח", אומר לי ספייס, ומסביר את האסטרטגיה שלו כיצד להסב את תשומת לבה של הסוכנות לתרופה שלדעתו תמלא חלל קריטי ברפואת החירום. "שנית, אנו בעיצומו של אירוע בקנה מידה בינלאומי, ואנו מאבדים את חיילינו בגלל פגיעות מוח". פציעות מוח טראומטיות מתגלות כיום אצל 30 אחוזים מהחיילים המוחזרים הביתה, מעירק ומאפגניסטן, אל המרכז הרפואי הצבאי, וולטר ריד – כפליים מהאחוז בווייטנאם. פציעות שפעמים רבות נגרמות בגלל כוח הרסני של מורדים, חומרי נפץ מאולתרים, ופציעות ראש חודרניות. פגיעות מוח טראומתיות יכולות למחוק את זכרונו של הקורבן, להותיר אותו עיוור, לאתחל אפילפסיה, או להרוג אותו מיד. רבים מכנים את התופעה, החתימה של המלחמה הנוכחית. לכן אין זה מקרה שהצבא וחיל הים הביעו את התעניינותם בשימוש באוקסיציט להעברת חמצן אל המוח. ספייס טוען כי גיוס הצבא למשימה ישפר את הסיכוי להעלות את התרופה על "המסלול המהיר", מסלול האישור המזורז של ה-FDA, שיוכל להכניס את האוקסיציט לעיראק לקראת סוף השנה הבאה.
אם רק נקבל את אישור ה-FDA, נוכל להשתמש בו בדרכים רבות", אומר ספייס. לטפל בשבץ, למשל, או בהתקפי לב, באנמיה חרמשית – אפילו בפציעות בעמוד השדרה.


הרס חוט השדרה

ג'ייסון הייסמית' מוביל אותי לחדר קר, מואר באור פלואורסנטי, מלא בחצי תריסר שולחנות ניתוח מותאמים לחולדות. הייסמית', נוירולוג שזה עתה סיים את עבודתו בווירג'יניה קומנוולת' יוניברסיטי, גרם, לאחרונה, פציעות חוט שדרה בבעלי חיים מורדמים, ואז ניסה להגביר את זרימת החמצן לאזורים הפגועים תוך שימוש באוקסיציט. המחקרים הראו כי שימור מזערי של 5 עד 10 אחוזים מהנוירונים בחוט השדרה אחרי הפציעה, יכול לקבוע את ההבדל בין חיים בכיסא גלגלים לבין הליכה בעזרת מקל. שמירה על רצף זרימת החמצן חיונית להישרדות הנוירונים האלה.  
"זה כמו מגנט לחמצן", אומר הייסמית', בן 33, מתנשא לגובה 1.86 וצנום כמו מקל. הוא מוציא מהמקרר צנצנת זכוכית עם אוקסיציט, מלאה עד מחציתה בנוזל לבן שמרקמו מזכיר לי חלב סויה, ומושיט לי אותה. זה לא נראה מי יודע מה, אבל בשילוב חמצן, מסוגל אוקסיציט בנפח של בקבוקון כדורי אספירין, להכיל חמצן בכמות השווה לזו המצויה בארבעה ליטרים של דם הזורם בגופו של אדם.
הייסמית' מציע לי לשבת לידו, מול המחשב, ומעלה מצגת פאוור-פוינט. "אמש הצגתי אותה בפני המחלקה הנוירולוגית", הוא אומר, עדיין נשמע נלהב. כדי להסביר את התועלת הרבה של האוקסיציט בזמן פציעה, הייסמית' מקליק על תמונת עמוד שדרה של אדם בריא. יער של מיקרוקפילרות (נימיות) משתרג סביבו, קוטרה של כל מיקרוקפילרה הוא שלושה עד ארבעה מיקרונים. כדי להעביר חמצן, חייב תא הדם האדום שלנו, שצורתו כסופגנייה, ואשר מטבעו הוא רחב יותר מהנימים הנ"ל, להידחק דרך המעברים הזעירים האלה כדי לפרוק את מטען החמצן שהוא נושא. "אין הרבה מקום לטעות", אומר הייסמית', "אפילו בנסיבות רגילות". 
ברגע שחוט השדרה – או כל איבר אחר – נפצע, כלי הדם ההולכים וצרים האלה מתכווצים אפילו יותר, תגובה שיש חוקרים הסבורים כי היא דרכו של בגוף למנוע אובדן דם. תופעות הלוואי האומללות של מנגנון ההגנה הזה הוא מניעת חמצן מהרקמות הפצועות עד שהוורידים קורסים, ובמקרים קיצוניים, הרקמה גוועת. הייסמית' עובר לתמונה של חוט שדרה פצוע של אדם, ונראה כאילו היער, המשגשג לשעבר, של ורידים נכרת עד תום. הוא מניח כי החולדות מהמחקר שלו, שקיבלו PFC, ישמרו על חורש ורידים בריא גם אחרי הפציעה, מאחר שרמות החמצן בחוט השדרה שלהן היו גבוהות פי 6 מאשר במכרסמים שלא קיבלו אוקסיציט. "זה כמו תרופת פלא", הוא אומר. "כמו לשפוך חמצן על הרקמות".

לקנות מוצרים סינטטיים

תרופת פלא, אולי, אבל לא בלי הסתייגות. רוב העוסקים בעולם הדם המלאכותי, כמו סטיבן א' גולד, מנכ"ל מעבדות נורת'פילד באבנסטון, אילינוי, מהמרים על התחליפים המקובלים יותר, על בסיס המוגלובין, פולי-הם של נורת'פילד, למשל, שם השלימו, לאחרונה, את הניסוי הקליני האחרון וכעת החברה מארגנת את הנתונים שלה עבור ביקורת של ה-FDA 

"היתרון של נשאי חמצן על בסיס המוגלובין הוא שהחמצן מועמס עליהם תוך כדי שאנו נושמים אוויר של חדר", אומר גולד. כלומר, תחליפים על בסיס המוגלובין פועלים ממש כמו הדם שלנו. לעומת זאת, כדי לקבל את מלוא האפקט מהאוקסיציט על החולה לשאוף 50 עד 100 אחוז חמצן ארבע שעות לפני שהוא מקבל אותו ושתים עשרה שעות אחרי שהוא הוחדר (אוויר מכיל 21 אחוזים של חמצן). "זאת מגבלה הגיונית", אומר גולד, "ובדרך כלל, עדיף לא לנשום תוסף חמצן אם אפשר להימנע מזה".
רוב האמבולנסים כיום מצוידים בבלוני חמצן, כך גם מסוקי חילוץ צבאיים, לכן הבעיה איננה השגת מיכל חמצן עבור החולה. אלא הסיכון שבנשימת תוסף חמצן לפרק זמן ארוך מדי. מדענים יודעים כי חמצן טהור מגדיל את מספר הרדיקאלים החופשיים בזרם הדם שלנו, מה שיכול להזיק לרקמות ולממברנות, אולם החומרה ארוכת הטווח של הנזק הזה איננה ידועה. ספייס מאמין שאוקסיציט מסוגל לפעול גם ברמות נמוכות יותר של חמצן, או אפילו באוויר החדר, אולם עדיין לא הצליח לבדוק אף אחד מהתרחישים האלה בבני אדם.
ויש תופעות לוואי נוספות שאין להתעלם מהן. במחקרים קודמים ב-PFC, נמצא כי החולים סבלו מהתנפחות זמנית של הכבד בעת שהוא ספג את מולקולות ה-PFC השומניות, אצל חלק מהחולים נמדדה ירידה במספר טסיות הדם, דבר היכול לפגום בכושרו של הדם להתקרש, היו שסבלו מתופעות חולפות דמויות שפעת. לספייק יש תשובה מידית להשגות האלה: "אם חטפת מכה בראש, או כדור, או שיש לך שבץ, אתה לא דואג בגלל תופעות דמויות שפעת". בכל תרופה יש מידה מסוימת של רעילות, אומר ספייס. זה פשוט מקרה שבו היתרון רב על החיסרון.
אף שממדי הדגימה קטנים מכדי לספק הגדרה מובהקת, נדמה שניסוי פגיעות המוח של VCURES עשוי להיות דוגמה הולמת. באוגוסט, גייס בית החולים את כל שמונת המטופלים שהיו נחוצים לו כדי להשלים את השלב השני במחקר. אפילו במרכז הטראומה הטוב ביותר בעולם, שיעור המוות של קורבנות פגיעות מוח טראומטיות עומד על אחד מכל שלושה פצועים. מתוך שמונת המטופלים שספייס ובולוק טיפלו בהם עם אוקסיציט, רק אחד נפטר. תהליך ההתאוששות של החולים ששרדו היה חלק באופן חריג.
כך במקרה של בס-לין. אחרי שחזרה להכרתה, שבועיים לאחר התאונה, חזרה אליה התנועה בצד ימין שהיה משותק עד כה, ובסופו של דבר היא הייתה מוכנה לעזוב את המחלקה לטיפול נמרץ שבוע לפני הזמן הצפוי. מצפים שההתאוששות שלה תהיה שלמה. בינתיים, ספייס ובולוק עסוקים בתכנון ניסוי רחב היקף שיביא את תרפיית החמצן שלהם לכל חדר מיון במדינה – אולי כבר בשנה הבאה.

שלוש עובדות מפתח:
1. במשך 25 שנים ניסו חוקרים להשיג אישור מה-FDA לדם מלאכותי
2. לד"ר ברוס ספייס יש רעיון חדש: טיפול בפציעות שדם אמיתי אינו יכול לטפל בהן
3. ספייס מאמין שתרופה הנקראת אוקסיציט תקטין בחצי את פגיעות המוח בקרב קורבנות תאונות דרכים.

מאת ניקול דייוויס  צילומים מאת ג'ון ב' קרנט
ניקול דייוויס היא עיתונאית הפועלת מברוקלין.