מדוע בנים ובנות נלחמים בצורה שונה?

המדע עדיין רחוק מלהסביר מדוע בנים מכים וחובטים ובנות תולשות את השיער על מגרש המשחקים. בזירת האגרוף, עם זאת, זה מתקדם – לפחות כאשר היריבים הם זבובי פירות.
אדווארד קרביץ, פרופסור לנוירוביולוגיה בבית הספר לרפואה בהרווארד ודון קינג של קרבות הזבובים, זיהה גן המפקח על טכניקות הלחימה של זכרים ונקבות של זבוב הפירות (דרוזופילה). כדי לדרבן קרבות בין בני אותו המין, קרביץ מציע פרס נדיב: שמרים לנקבות, ולזכרים הוא מציע את הזכות לחזר אחר הנקבה הראשית. " אנחנו לא נכנסים לפרשנות חברתית עם העובדה הזאת", הוא מתבדח.
כצפוי, הזכרים נלחמים באלימות. הם תוקפים ונסוגים כדי לחבוט ברגליהם הקדמיות. "אם תביט בהם בהילוך איטי, הם פשוט מכסחים את יריבם", אומר קרביץ. נקבות מעדיפות לדחוף ולנגוח, גישה מעודנת יותר אולם יעילה לא פחות.
השאלה היא האם שיטות הלחימה השונות הם התנהגות נלמדת, או שמא הם מעוגנים בדי אן איי של הזבובים? כדי לגלות את התשובה קרביץ השתיל בנקבות את הגרסה הגברית של הגן, שזוהה או קודם עם התנהגות מגדרית ייחודית, כגון מנהגי חיזור זכריים, ולזכרים השתיל את הגרסה הנשית. אחרי חילוף הגנים, הזכרים נלחמו כמו נקבות והנקבות אמצו את תורת הלחימה של הזכרים ובכך סיפקו את הראיות הראשונות לתוקפנות ייחודית נשלטת גנים אצל זבובי הפירות.



על כל פנים לא ניתן לתרגם את המחקר של קרביץ בצורה ישירה לבני אדם, וזאת מאחר שאין לנו גן תואם לזה שהוא החליף אצל הזבובים. כמו כן, ככלל, מדענים מסכימים על כך שרמות שונות של חשיפה לטסטוסטרון בשלב מוקדם בחיים אחראיות, מן הסתם, לגרסה תלוית המגדר בבני האדם. אולם קרביץ סבור כי ממצאיו יסייעו לנוירוביולוגים להבין כיצד התנהגות מורכבת כגון תוקפנות נארגת במערכת העצבית – בלי שאף אחד חוטף מכות בזירה.


מייקל רוזנוולד