קרוב לשבוע אחרי האסון שאירע בניו אורלינס המוצפת, אחרי שרוב הפצועים כבר נאספו, מתחילות להתגלות הצלקות הנפשיות של האנשים שהפכו בן לילה לפליטים.

הצלב האדום האמריקני שזיהה את הקטסטרופה הנפשית שעתידה להתרחש בחודשים שאחרי האסון השאיר את העבודה לאנשי המקצוע. אלפים כאלו מתחילים עכשיו בעבודות שיקום של בני אדם שעשויות להימשך שנים רבות.
עבור הניצולים התגובות המנטאליות והאמוציונליות לאסון מגיעות בדרך כלל בגלים – כשהן מתחילות במה שנקרא "סופת אנדרינדלין", מסביר מומחה שטיפל בחלק מהניצולים. "אנשים טעונים מאוד אחרי האסון. כשהם נמצאים בשלב ראשוני מאוד של מלחמת ההשרדות שלהם הווי אומר - בימים הראשונים הם עוד אופטימיים. אבל כשעוברים יומיים או שלושה והעניינים לא משתפרים אלא נהיים רק יותר ויותר גרועים אנשים מתחילים לפתח אמונה שכל עולמם חרב עליהם", אומר הרופא, ד"ר אדמונד שטיפל באותם אנשים ששרדו את האסון. "הם חיים את הלא נודע. הם קולטים את גודל העבודה ואת הסיטואציה וחרדים לגבי העתיד".

ההרס שהשאירה אחריה הקתרינה

אירועים טראומתיים כמו אסונות טבע, תאונות והתקפות טרור, יכולים להביא לתוצאה של תחושת אימה, של תחושת הזדקקות לעזרה אם אם אדם בריא לגמרי ופחד טבעי ממוות או מפציעה קשה.
פסיכולוגים בארצות הברית אומרים כי אירוע טראומתי משפיע לא רק על האדם המעורב אלא גם על חבריו וקרובי משפחתו. אחד מהם אומר כי "פגיעה נפשית יכולים לספוג גם אלו שרואים את האסון והם לאו דווקא קרובי משפחה. לדוגמא: עדי ראייה או אפילו צופי טלוויזיה.
האנשים שנמצאים בסכנה הגדולה ביותר ללקות בנפשם או לעבור משבר נפשי כתוצאה מאירועים קשים מסוגה של הסופה "קתרינה" הם כמובן אלו הנמצאים במוקד האירועים (במוקד הרעש – אם מדובר ברעידת האדמה, או הראשונים שנפגעים מסופה כלשהי).
על פי מומחים אמריקנים התגובות הקשות שלהן היינו עדים בימים האחרונים מצד האנשים ששרדו את הסופה "קתרינה" הם התגובות המצופות על פי הרפואה. מעשי הרצח, ההסתובבות ללא מטרה ברחובות והביזה הן כולן, על פי דברי המומחים, תוצאה של פגיעה נפשית. התגובה, לדבריהם, אחרי אירועים כאלו היא אמוציונלית, קוגנטיבית, מבולבלת, קצרת רוח ובעיקר מובילה להפרעות התנהגותיות.
ואכן האנשים שנבדקו באזורי האסון סבלו בדופק מואץ בצורה שאינה שגרתית, מבעיות עיכול, משינה תרופה, מהיפר אקטיביות ומעוד תסמינים המעידים על פגיעה נפשית.

"חלק מהתסמינים הללו ישארו עם הניצולים לאורך כל החיים", מנבא ד"ר אדמונד. "בשלב הנוכחי, משום שאין לרובם לאן ללכת הפחד ישתלט עליהם. התחושה שאתה לא יכול לשלוט על חייך מעצימה את התחושה שאסון כזה יכול להתרחש שוב בכל דקה וגורמת לה להתגבר ככל שהימים עוברים. אני חושש שהתגובות הטראומתיות של מרבית הניצולים יחלו בקטן. הם כרגע בהלם גדול מאוד. הטראומה ענקית אבל זה עוד כלום. ברגע שם יבינו לאשורו את המצב – שהם איבדו הכל. איך הם יוכלו להחלים ממצב כזה?".
הדרף להחלמה ממצבים כאלה לדברי המומחים היא בעיקר דרך שיחות עם פסיכולוגים ואנשי מקצוע על הנושא, מפגש עם אנשים שעברו טראומה דומה והחלפת זכרונות ורגשות שעולים בעקבות הטראומה.
"חלק מהטיפול הקליני הוא הסיפור. אנשים יהיו חייבים להוציא את הסיפורים החוצה. אנשי המקצוע צריכים לדכא את התגובות האמוציונליות של הניצולים תוך הבנה שהם מאוד כועסים במצבים. צריך להחדיר בהם את ההכרה שכעת הם בבעייה אבל העתיד יכול להיות רק טוב יותר", מסכם ד"ר אדמונד.