נוירוזה של ימי ראשון

השיר, ששמו מהווה את הכותרת למאמר זה, מתייחס לבדידותה של אישה, המנהלת רומן עם גבר נשוי, בשבתות ובחגים, כאשר אהובה נמצא עם אשתו ומשפחתו - והיא לבד. שבתות וחגים, וסופי שבוע בכלל, בארץ ובעולם, מהווים גורם סיכון לאנשים הסובלים מהפרעות נפשיות שונות, ובעיקר דיכאון. ידוע, כי אחוז האשפוזים בבתי-חולים פסיכיאטריים ואחוז ניסיונות ההתאבדויות עולים בסופי-שבוע. ויקטור פרנקל, מאבות הפסיכולוגיה האקזיסטנציאלית, כינה את התופעה "נוירוזה של ימי ראשון". אם במהלך השבוע פועל האדם במסגרת עבודה, לימודים או כל פעילות ממוסדת אחרת, ומצוי בחברת אנשים - הרי בסופי שבוע - בשבתות ובחגים - הוא נמצא במקרה הטוב בחברת משפחתו ובמקרה הגרוע, במידה והוא רווק החי לבדו, בחברת עצמו. לעיתים קרובות הוא אינו מיטיב להיות חבר של עצמו והבידוד הפיזי מחברת אנשים הופך את הבדידות הנפשית בלתי-נסבלת. גם אנשים, שאינם מיטיבים להסתדר עם אנשים אחרים במסגרות כמו עבודה או לימודים, אפילו אלה המרבים לריב עם אנשים אחרים, זקוקים מאוד לחברתם. בעיקר נכון הדבר לגבי אנשים הסובלים מרמה זו או אחרת מדיכאון. אנשים אלה זקוקים, יותר מכול, לחברת אנשים, אך הדיכאון מרחיק מהם אנשים אחרים. בניגוד להפרעות נפשיות אחרות, רמה מסוימת של דיכאון הייתה נחלת כולנו בשלב זה או אחר ואנו נוטים להתרחק מאנשים בדיכאון יותר מאשר מאנשים בעלי הפרעות נפשיות הרבה יותר קשות (למשל, סכיזופרנים), שם ברור שהם החולים ואנחנו הבריאים ולכן הם אינם מזכירים לנו את מצוקותינו.
לא חייבים לנהל רומן עם גבר נשוי, הנמצא בסופי שבוע בחיק משפחתו החמים, כדי לטפס על הקירות מרוב בדידות. אפשר גם להיות בחברת אנשים ולהרגיש בודדים, אך הימצאות לבד עלולה בהחלט להגביר את הבדידות. קיימת בדידות תכונתית, תכונת אישיות הטבועה באדם, שבה האדם הבודד ירגיש בדידות גם בחברת הזולת וקיימת בדידות מצבית, כזו המתעוררת כשהאדם נמצא עם עצמו, ואולי הדוגמא המובהקת לכך הם אכן חגי ומועדי ישראל. מערב ראש השנה ועד מוצאי שמחת תורה אנו לכודים בתקופה כבת חודש שבה או שעלינו להימצא בחברה שאיננו מעוניינים בה בהכרח, משפחותינו, שבהן קיימת לעיתים חמימות רבה מאוד אך לעיתים קרובות בהן גם התפתחו מיטב תסביכינו, קשיינו ביחסים עם הזולת, תחושת מחנק, היעדר מרחב מחיה מספיק ותכונות רבות אחרות המקשות על יחסינו עם הזולת. אם אין לנו משפחה, המצב קשה הרבה יותר וכל מה שנאמר בתחילת המאמר על העלייה בשיעור האשפוזים הפסיכיאטריים וניסיונות ההתאבדות נכון במיוחד לגבי רווקים ורווקות החיים בגפם.

בדידות "מצבית" ובדידות "תכונתית"

ההבחנה בין "בדידות מצבית" ל"בדידות תכונתית" חשובה בכדי להבין את מקורן של תחושות הבדידות ובכדי לנקוט בצעדים המתאימים להפחתתן.למשל, אדם המרגיש בודד במקום עבודתו לא בהכרח ירגיש פחות בודד אם יצטרף לחוג האזנה מודרכת למוסיקה קלאסית. לעומת זאת, ייתכן שהצטרפות לחוג כזה תסייע בהפחתת תחושות הבדידות של אדם שעבר מקום מגורים והחליף את מקום עבודתו. באמצעות החוג, יוכל אדם כזה להכיר חברים חדשים שיוכלו לעזור לו להסתגל לסביבתו החדשה.
חוקרים זיהו שני מאפיינים שככל הנראה גורמים ליציבות והמשכיות של תחושות בדידות. במילים אחרות, גורמים התורמים לבדידות התכונתית, למרות שהמצב משתנה.

הערכה שלילית של העצמי והאחר

אחת התכונות היא הערכה שלילית מוגזמת של העצמי ושל אחרים. לאנשים יש נטייה גדולה יותר להימשך ולהתחבר אל אדם שנתפס כידידותי ובטוח בעצמו מאשר לאדם שנתפס כקר, מסויג, פחות בטוח בעצמו ונראה שהוא אינו מתעניין באחרים. חוקרים מצאו שלעתים קרובות, אנשים בודדים, שזקוקים במיוחד לחברים, נתפסים על ידי כמרוחקים וקרים. אנשים אלה רגישים ופגיעים מאוד, הם זקוקים נואשות לקשר אנושי, אך פוחדים להיפגע ממנו ולכן משדרים כלפי חוץ ריחוק וקור. בכך הם מגנים על עצמם מהפגיעה שקשר טומן בחובו עבורם, מצד אחד, אך ממשיכים לסבול מהבדידות, מצד שני. אנשים בודדים אלה מגיעים למפגש הבין-אישי עם תחושות שליליות מופרזות לגבי עצמם ולגבי אחרים, קשה להם לבטוח באחרים, ולעיתים הם גם מאמינים שאחרים אינם בוטחים בהם.
עוד נמצא שבקרב אנשים בודדים, בעת מפגש או הכרות ראשונית, רווחת אמונה שאחרים לא יאהבו אותם, כפי שהם אינם אוהבים את עצמם. אנשים כאלה ייטו לפרש כל סימן קטן כדחייה חברתית. הערכות שליליות אלו של אי-אמון, חוסר חיבה ודחייה מונעות מהאדם להתקרב וליצור קשרים עם אחרים, הנתפסים כמאיימים עליהם מאוד.

אדם מעניין הוא אדם מתעניין

המאפיין השני שככל הנראה גורם ליציבות והמשכיות של תחושות בדידות הוא חסך במיומנויות חברתיות. ישנם אנשים, המתקשים לנהל דו-שיח, המעניק למשתתפים הנאה וסיפוק, משום שחסרות להן מיומנויות חברתיות כגון ייזום אינטראקציה, שמירה על שיח מעניין, או גילוי התעניינות באחר. לא אחת, בשיחה עם מטופל המתלונן על בדידות, אני בודק האם אנשים באמת מעניינים אותו - האם מה שקורה לאחר באמת מעניין אותו. ברוב המקרים, מסתבר שהאדם הבודד - ללא קשר לגילו הכרונולוגי - פשוט זקוק ל"שמרטף", לנוכחות של אדם נוסף, רצוי אדם שיתעניין בו, אך הוא אינו מעוניין כלל באדם האחר כאדם העומד בפני עצמו. כמובן, שמעטים הם האנשים המוכנים למלא תפקיד של "שמרטף" לאדם בוגר. לעיתים קרובות, אנו מוצאים שמרוב בדידות שני אנשים כאלה, שאינם מעניינים זה את זה, זקוקים למעשה ל"שמרטפים" ואז, במקום לנהל דיאלוג זה עם זה, מתנהלים שני מונולוגים במקביל, כל אחד מדבר על עצמו כי זה מה שמעניין אותו - ואז הבדידות גוברת. לפחות מארבעת הקירות בבית איננו מצפים לתגובה אך במפגש עם אדם אחר אנו בהחלט מצפים לה. כשהיא אינה מופיעה, אלא כל מה שאנו אומרים מהווה רק גירוי לאדם האחר לדבר על עצמו, התחושה ש"אין עם מי לדבר" גוברת. הדרך לפתח מיומנויות אלו היא בשיח עם אחרים. ואולם, אנשים ללא מיומנויות מפותחות מתקשים לפתח קשרים שבהם ניתן להתאמן בפיתוחן וכך נוצר מעגל קסמים, של בדידות.
לסיכום, אנשים שמרגישים בודדים לאורך זמן רב ובמגוון רחב של מצבים, מתקשים לפתח קשרים קרובים, משום שהם ניגשים ליחסים בין-אישיים עם ציפיות שליליות של כישלון מראש וחסרות להם מיומנויות חברתיות, הנחוצות בכדי ליצור מערכות יחסים מוצלחות ופוריות. כדי שהאדם ישבור את מעגל הבדידות, הוא צריך להתנסות בחוויות חיוביות של אינטראקציה בין-אישית. התנסויות טובות של תמיכה ואמון הדדי יכולות להעניק לאדם הבודד חוויה מתקנת של תחושה טובה לגבי העצמי והאחר. בנוסף, זו תהייה הזדמנות עבורו להתאמן ולפתח את המיומנויות החברתיות החסרות לו.

ד"ר גידי רובינשטיין הוא מרצה בכיר לפסיכולוגיה ופסיכותראפיסט
העובד בקליניקה בת"א ומתמחה, בין היתר, בטיפול בדיכאון.
הוא מפעיל גם אתר בית פרטי בנושאי פסיכולוגיה  www.gidi.home-page.org