מאת: ד"ר ג'ים פריש פלאס

הפרעות קשב וריכוז אצל ילדים נחקרות מזה עשרות שנים ומחקרים אודות התופעה ואופן הטיפול בה פורסמו לאלפים. יחד עם זאת, ההתייחסות להפרעה ולהשלכותיה בקרב בני נוער קיבלה לאורך השנים תשומת לב פחותה באופן משמעותי.
ADHD - Attention Deficit Hyperactivity Disorder – התופעה אינה, כפי שנהוג היה לחשוב, תופעה פיזיולוגית הנעלמת עם תחילת גיל ההתבגרות. היא רק משנה צורה.
כתבה זו תתייחס לבנים מתבגרים הסובלים מהתופעה בגילאי חטיבת הביניים ולדרכים אשר בסיועינו כהורים, תקלנה על התמודדות זו.  

מספר הבנים הסובלים מ- ADHD הוא פי 4-5 מהבנות. אם בילדות ניתן היה לזהות את אותם ילדים בשל בגלל פעילותם הרבה והבולטת, הרי שבגיל ההתבגרות כלל אוכלוסיית הבנים נעשית פעילה יותר, ההתרחשויות והרעש המלווה אותם עולים גם הם וכתוצאה, הבולטות של הילדים הסובלים נראית חמורה פחות. כיום, ידוע הן לגורמים ממסדיים, הן לצוותי ההוראה והן לגורמים רפואיים מקצועיים כי ילדים אלו ממשיכים לסבול מקשיי קשב וריכוז בלימודים וכי יש לתמוך ולהקל עליהם באמצעות יעוץ והפנייה לטיפול מתאים. 

לא רק בלימודים

הדחייה החברתית היא אחד האלמנטים המשמעותיים אשר עשויים לחרוץ את גורלו של ילד  ADHD: מקובל או לא, "מופרע" או לא, "רגיל" או שונה... כאשר החיכוכים הפיזיים מתגברים והשובבות, אשר הייתה נסלחת בכיתות הנמוכות, שוב לא מתקבלת בהבנה, עלולים אותם ילדים למצוא עצמם דחויים על ידי החברים לכיתה ומתקשים מול המורים והמערכת.

גם חברויות, אשר היו "נזילות" בביה"ס היסודי הופכות מוגדרות ונוקשות יותר. התנהגות "לא מקובלת", העלבה, צחוק שאינו במקום, גוררים תוצאות מיידיות והנער עלול לחוות שוב ושוב דחייה ותסכול. ילדים דחויים מתחברים פעמים רבות עם ילדים נוספים אשר נדחו על ידי קבוצות מוגדרות ומקובלות וכך מוצא עצמו ילד ה- ADHD בקבוצה של ילדים דחויים אשר יכולים
אף להיגרר לחיכוכים פיזיים קשים, גניבות ופריצות. 

במקביל, מתחדדים הקשיים של ילדי  ADHDגם בבית. כאשר הילד מעמיד במרכז עולמו את הנושא החברתי, מחפש יותר עצמאות, מנסה לגבש אישיות משלו והרבה פעמים מתלבש ומדבר באופן שונה מהוריו הם חשים פחות ופחות סמכותיים. כתוצאה, נלחצים ההורים מהמתנהגות המתבגר, מגבירים את התערבותם והחיכוכים אודות לבוש, ביטויים מילוליים, שיעורי בית, שעות הגעה הביתה וענייני כספים לא מאחרים לבוא.

לסיכום, נראה כי כאשר ההפרעה בולטת פחות יכולים בני הנוער הסובלים מ- ADHD להשתלב בחברת בני גילם. אולם, ככל שמחריפה ההפרעה ותסמיניה בולטים יותר הם חשים יותר דחויים ופחות חלק מהמערכת. תגובת המערכת החינוכית, כמו גם תגובת ההורים, היא בעלת השפעה רבה על התנהגות הילד בטווח הקצר וגם בהמשך הדרך.

התאמה ספציפית של תרופות

ילדים הסובלים מהפרעת קשב וריכוז מגיעים לגיל חטיבת הביניים כשהם צורכים תרופות אשר הותאמו להם בתקופת ביה"ס היסודי אולם המשך השימוש בתרופות אלו אינו מובן מאיליו, וודאי לא להוריהם.  רבים מההורים בוחנים מחדש את הטיפול התרופתי הניתן לילד, הן מבחינת סוג התרופה והן במינונה.  האם להמשיך בתרופות אשר קיבל הילד בכיתות היסודיות? האם להתחיל במתן תרופות לילד שלא נטל תרופות עד התבגרותו? שאלות אלו חשובות ולגיטימיות וראוי שיעלו על ידי כל הורה לילד הסובל מהתופעה.
התרופה העיקרית אשר משתמשים בה לטיפול ב- ADHD היא ריטלין, הפועלת על אזורי המוח שמאפשרים ריכוז והתארגנות. יתרונותיה הבולטים של התרופה מתמקדים בהשפעתה המהירה, יעילותה במשך מספר שעות והיעלמותה מהגוף.
כיום קיימים בשוק כדורים שטווח פעילותם נע בין 4 ל- 12 שעות אולם הסוד של כל טיפול רפואי תקין, הוא התאמה ספציפית לצורכי הפרט בכפוף לאורכו של יום הלימודים ולהישנותן של התופעות לאורכו של היום. הורים רבים לסובלים מ- ADHD וכן המתבגרים עצמם גורסים כי תרופה אשר פועלת בשעות הלימודים בלבד כבר אינה מספיקה. בגילאים אלו, כאשר שעות הלימודים מתארכות וכאשר הפעילויות החברתיות שאינן קשורות ללימודים רבות ומגוונות, הילד זקוק לתרופה ארוכת טווח היעילה ל- 12 שעות. באמצעות התרופה ובזכותה מכירה הסביבה ילד אשר התנהגותו זהה לאורך כל היום (תופעה בולטת היא ריבוי של התפרצויות כאשר השפעת התרופה פגה). יש לציין כי מעקב קבוע אצל רופא מומחה בתחום הוא אלמנט הכרחי נוסף  לטיפול בילדים אלו.

המלצות להורים

1. הכרת הסביבה החברתית: הכרת הסביבה, הפעילות והחברים של הילד תוך ניסיון לעמוד על מאפייניהם. עידוד קשרים חיוביים באמצעות מפגשים וחוגים מעבר לשעות ביה"ס
2. פעילות ספורטיבית: מתן דגש על פעילות ספורטיבית בעלת ערך מוסף גבוה. מוצע לבחור בפעילות המסייעת למתבגר להירגע ולהפחית לחצים. במקביל מומלץ לאמץ שגרת אימונים קבועה המחייבת עמידה במסגרת דרישות וחוקים אשר יחזקו את המעמד החברתי ויעודדו מאפיינים כגון חוזק, גבריות ועצמה אשר נתפסים כחיוביים על ידי הנוער
3. מעורבות הורית: יצירת קשר עם המחנכת והמורים המקצועיים על מנת שיכירו את הצדדים החיוביים של הילד. העלאת הצעות ורעיונות אשר עשויים להקל על הילד כמו גם בחינה ומעקב אחר תכניות הפעולה המוצעות
4. שיתוף אנשי מקצוע: קשר קבוע עם יועץ בבית ספר או פסיכולוג בנוגע לסוגיות שעולות או שינוי לרעה במצבו החברתי- נפשי- התנהגותי של הילד.
5. העלאת מינון הקשר אב-בן: יוזמה של פעילות משותפת שמתאימה לבנים- טיולים, ספורט משותף, ים, בריכה, ריצה, אופניים, ניווט משותף.

הכותב,  ד"ר ג'ים פריש פלאס, פסיכולוג קליני מומחה בילדים ומתבגרים ומרצה במכללת אורנים המרכז לטיפול פסיכולוגי, ייעוץ ואבחון. www.telem.org.il