נפגעי פוסט-טראומה ("הלם קרב")  פונים לטיפול שנים רבות אחרי האירוע שריסק את נפשם, בניסיון להחזיר לעצמם ניצוץ של מי שהם היו פעם, בבית ובמיטה. אירוע שממנו הם חזרו שלמים בגופם, אך הותיר מאחור את חוסנם, גבריותם ויכולת ההתמודדות שלהם. את המחיר משלמים גם בני משפחתם ובעיקר האישה. מעגלי ההדף מאותה פגיעה נפשית מקיפים גם אותה. המערכת התומכת דואגת לנפגעי פוסט טראומה, אך בשלומן של נשותיהם, בקשיים ובתסכול שלהן לא התעסקו שנים רבות. יותר ויותר נשים של הלומי קרב מגיעות לטיפול פרטני וזוגי במרפאה לשיקום מיני במרכז "רעות" בתל אביב כדי לבקש עזרה גם בשביל עצמן, בתקווה לחזור להיות נאהבות ומאהבות.

סיפורם של גיל וליאת אשתו בהחלט מייצג תופעה זו. גיל היה סטודנט לכלכלה וקצין צעיר במילואים כשפרצה מלחמת יום כיפור. הוא כבר היה נשוי לליאת ואב לילדה בת חצי שנה. מראות הזוועה בחווה הסינית, מותם של רבים מחיילי הגדוד ששירתו עמו ותחושת חוסר האונים היו קשים מנשוא עבורו. כשהסתיימה המלחמה הוא חזר לכאורה לשגרת חייו. הוא סיים תואר ראשון והתחיל לעבוד בבנק ישראל. במשך הזמן נולדו לבני הזוג עוד שתי בנות והחיים נראו טובים. עשר שנים לאחר המלחמה, ללא סימנים מוקדמים, קרס גיל. פתאום הציפו אותו בהבזקים שברירי זיכרון ממראות הקרב. הוא התחיל להתנהג מוזר, עד שהפסיק ללכת לעבודה והסתגר בחדר. רעשים פתאומיים, כמו רעש מטוס, גרמו לו להישכב על המדרכה. הוא הוצף חרדה עד שמרוב סיוטים התחיל להשתין במיטה. כמאצ'ו ישראלי הוא התבייש לספר לחבר'ה. פסיכיאטר אבחן שגיל לקה בתסמונת הלם קרב מאוחר. הוא אושפז בבית חולים פסיכיאטרי ואוזן באמצעות תרופות. כשהשתחרר, הכיר בו צה"ל כנכה על רקע נפשי והוא התחיל לפקוד את 'בית הלוחם', שהפך לבית שני עבורו.

במקביל, מותש מהמראות שהציפו אותו, התרחק גיל מאשתו. כל אימת שניסו לקיים יחסים חזרו לפקוד אותו המראות, הריחות והסיוטים. הם הפרידו את מיטותיהם, ולבסוף גם עברו לישון בחדרים נפרדים. זה היה גם השלב בו המליץ לו הפסיכיאטר לפנות לטיפול מיני, אך גיל לא היה מסוגל לעשות זאת בשל מחסום הבושה. כאשר רצה לבסוף לשנות משהו בחייו, אשתו סירבה. היא התרגלה כבר, ואמרה לו, שזו בעיה שלו. לפני כחמש שנים הוא הגיע אלי בגפו לטיפול במרפאה לשיקום מיני במרכז רפואי "רעות". בתחילת הטיפול הוא סיפר לי שבכל פעם שהוא מנסה לגעת בליאת הוא רואה בעיני רוחו את חבריו המתים סביב המיטה. בהתחלה עבדנו על דברים בסיסיים, על החזרת כישורים שאבדו לו, על בניית מרכיבים אינטימיים לא-מיניים בחייו. ביקשתי ממנו שיקנה לאשתו פרחים, דבר שהוא שכח לגמרי, כמו ששכח כל מיומנות חברתית וזוגית. אחר כך הטלתי עליו להזמין את אשתו לבית קפה. שבוע לאחר מכן הוא נדרש להזמין אותה לסרט. השיא היה כשביקשתי ממנו שבערב יטיילו יד ביד בשפת הים. לאט ובעדינות בנינו לו מערך ביטחון בעזרתו חזר לו האמון ביכולתו, בגבריותו, בערך העצמי שלו. בהדרגה התרחב הקשר האינטימי, אבל הדרך לחדר המיטות עוד היתה רחוקה.
כאשר שמה לב ליאת לשינויים בהתנהגותו היא החליטה לשתף פעולה ולהגיע לטיפול. בפגישתנו ספרה לי שהגבר הבוטח והדומיננטי שהיה לה, הפך לילד מבוהל, עצבני ומרוכז בעצמו. בנוסף לשלוש בנות היתה צריכה לטפל גם בגיל. ליאת דווחה במהלך הטיפול שרגשי אשמה שהציפו אותה מנעו ממנה לשתף חברות בתסכול הגובר שהרגישה, כי מאישה מחוזרת ומינית הפכה בעל כורחה למטפלת ולאמא. במהלך הטיפול המשותף למדה ליאת להכיל את הסיוטים של גיל, והוא למד לראות גם את הצרכים שלה. בעזרת דמיון מודרך הוא למד לדמיין את עצמו לצד ליאת במקומות אליהם המתים לא יגיעו. הוא למד לשלוט על ההזיות שלו ולראות את אשתו כאישה. בחלק הזה של הטיפול מעורבות הסקסולוגיות המוסמכות במרפאת "רעות", שהן גם מטפלות זוגיות, והטיפול ניתן על ידי צוות.
בתחילת הטיפול אשתו של הלום הקרב מגיעה בדרך כלל עייפה ומותשת, עם דימוי עצמי ונשי מפורק וחבול ותחושת תסכול מתמשכת. מי שהיתה פעם אישה מחובקת ומחבקת, מינית ומושכת, הפכה לנושאת לבדה בעול המשפחה. היא סוחבת לבדה במעלה ההר את העגלה הכבדה הזו, העמוסה גם ברגשי אשמה. היא האחראית הבלעדית לחינוך הילדים ולמעשה מתפקדת תפקוד יתר, שנועד לפצות על העדר תפקוד בן הזוג. במהלך הטיפול, לאחר שמפורקים המוקשים הרגשיים, מלמדים את בני הזוג אלף-בית של מגע – רפרוף, נגיעה, שילוב ידיים, חיבוק, לשבת חבוקים מול הטלוויזיה, לשמוע יחד מוזיקה. בהמשך אפשר לדבר על סיפוק ועינוג. המטרה היא להחזיר לבני הזוג שפה שאיבדו. שפה של קרבה וקשר, של רוך, של ביחד. המין, אם יבוא, יהיה השלמה, לא הדבר עצמו.
בזכות הטיפול הרוויחה ליאת בעל. היא מדווחת היום שגיל למד לגעת, לקבל מגע, לדבר, לטייל, לדעת ולהבין שהיא אישה, עם צרכים ומאוויים. בזכות הדמיון המודרך הוא גם למד לספק אותה. חשוב שנשים של הלומי קרב ידעו שגם איתן צריך לעבוד, כי המשבר שהן עוברות אינו פחות מזה של הבעל. גם לאשה צריך להחזיר בעדינות ובהדרגה את הנשיות שאיבדה, את היכולת לקבל חזרה גבר במקום הילד שבו היא מטפלת שנים רבות. מטרת השינויים היא להחזיר את הפרט והזוג לתפקוד המיטבי במסגרת המגבלות. גיל, לדוגמא, נעשה פחות מרוכז בעצמו ובחוויותיו ופתוח יותר להכיל גם את אשתו. רק היום, לאחר שנות סבל רבות, גיל לומד להביע רגשות ולגעת. טיפול איטי, עדין ומתחשב מצליח לשחזר חלקית את הקשר. אני שמח שסוף סוף, אחרי  שנים רבות, גם נשים מודעות לצרכים שלהן ורוצות להתענג ולענג, לחזור למסגרת זוגית ולא רק משפחתית. הן מפסיקות להכחיש את הצרכים שלהן ולהיות גיבורות אולטימטיביות, שמכריזות בגאון אך בתסכול: "הוא נפגע מההדף, אנחנו נפגענו מההדף שלו".
* השמות בכתבה בדויים.

תסמונת הלם קרב היא תגובה על מאורע דרמטי, המתבטאת בקריסת מנגנוני ההתמודדות. הדבר מתבטא בקשיים בתפקוד החברתי, המשפחתי, האישי, המיני, כולם יחד או חלקם. התסמונת מאופיינת בפלאשבקים מהטראומה, החוזרים ומציפים את הלוקה בה גם 20 שנה ויותר אחרי האירוע. הלוקה בתסמונת הזו מוצף חרדה, אינו מסוגל לחוות ולהביע רגש, פוחד מאינטימיות ומפתח אדישות והתנהגות של הימנעות. סף הגירוי שלו נמוך והוא סובל מהתקפי זעם קשים, מקשיי ריכוז, מחשדנות יתר ובמקרים מסוימים אף מאלימות ומנטייה להרס עצמי. המונח הלם קרב הושאל ברבות השנים לחוויות קשות אחרות, כמו תאונות דרכים ופיגועים. היום הטיפול נעשה מיד, דקות אחרי האירוע, לפני שהוא מתקבע והופך לכרוני.

ד"ר רפי חרותי, מומחה לרפואת שיקום ולהפרעות בתפקוד המיני, מנהל המרפאה לשיקום מיני, מרכז רפואי "רעות".

מקור הכתבה אתר המרכז הישראלי להפרעות בתיפקוד מיני

הפנו שאלותיכם למומחים שלנו בפורום זוגיות