אנשים שחיים בגוף גדול מבצעים הקרבות אדירות, גבוהות יותר מחבריהם הצרים והרזים – הם יאכלו פחות, יתאמנו יותר, ועדיין ההתייחסות של הסביבה אליהם תהיה כאילו הם נכשלים במשימה. איך משנים את זה?
ביום שישי האחרון חל יום ההשמנה הבינלאומי. הבחירה לציין בצורה שכזאת את ההתמודדות שעוברים מעל למחצית מהאוכלוסייה בישראל, נשים וגברים, החיים עם עודף משקל ועם השמנה מעלה תמיהה. האם האדם השמן צריך להמשיך לקבל תזכורות שגופו מעיד לכאורה על בריאותו? והאם יום בינלאומי מיוחד הוא באמת נדרש לחיזוק התזכורת, כאשר מדורי הבריאות ותוכניות הבוקר והמגזין מוצפים מדי יום בעשרות אייטמים הסוקרים דיאטות מגבילות חדשות, שככל הנראה, כמו גם הקודמות להן, לא “יפתרו את מגיפת ההשמנה” אך עלולות לגרור את אלה שמאמצים אותן עמוק יותר לתוך מעגל התסכול ואף לפגוע בבריאותם?
השמנה היא קודם כל תיאור מראה. דמיינו לעצמכם ימים בינלאומיים נוספים כגון יום הנמשים הבינלאומי ויום הגבוהים הבינלאומי, עליהם לוקחות חסות חברות מסחריות וקמפיינים ממוקדים בפתרונות רפואיים שונים. חלקם פולשניים ומסוכנים, חלקם נמצאו במחקרים הרבה פחות יעילים מכפי שמנסים להציג אותם. אך, אם יש לך נמשים, ומוצעים לך פתרונות לפתור זאת, זה הרי בטוח – שיש לך בעיה.
השמנה, לצערי, היא אינה רק תיאור של מראה, לאורך ההיסטוריה היא התפתחה עד לכדי מילת גנאי, תוך שהוצמדו לה תכונות אופי כגון עצלות, חוסר דאגה עצמית, זללנות, חוסר אחריות והעדר תרבותיות. אנחנו ממהרים גם ליחס אליה מצב רפואי באופן אוטומטי, על אף שלא כך הדבר.
הסיפור העצוב ביותר עם הגדרת השם בצורה הזאת הוא שיום ההשמנה הבינלאומי לא מספר את הסיפור של האדם השמן. האדם שחי בגוף גדול. הוא ממשיך להתעלם מהפרט, ולהתייחס להשמנה שלו כבעיה. כדבר לא רצוי שצריך לפתור. ובעיקר לפתור עבורו כחברה, אנחנו מעוצבים לפחד מהשמנה, ולהפנים את תכונות האופי שמייחסים לאדם השמן כאמיתות, עד כדי כך שבני אדם במשקל תקין לחלוטין יחוו את עצמם ויגדירו עצמם כשמנים וייחסו לעצמם תכונות אלה.
